התעללות בנשים באספקלריה החברתית בישראל - תחושה שאננה של בטחון מלווה נשים ישראליות רבות, תהיינה קרייריסטיות, יוצרות, מחנכות או אמהות. רבות מהן לא תופשות את עצמן כנשים מצליחות – אלא כבני אדם מצליחים, ללא תיחום מגדרי.
אולם נדמה שנשים רבות מדחיקות את עצם היותן כלי במערך חברתי שבו האשה עדיין צריכה להלחם על זכויותיה ולהוכיח את כשרונותיה ביתר מאמץ ביחס לגברים מצליחים אחרים. למולן, עבור נשים רבות הגשמה אישית וציבורית היא בגדר מותרות, שכן במישורים הבסיסיים ביותר הן נטולות בטחון אישי, פיזי ונפשי.
מאז ומתמיד היחס החברתי הכולל אל נשים היה מורכב ושלילי, בלשון המעטה. רק לאחרונה היחס לנשים אובחן כהיבט של תופעה חברתית כוללת ולא כמקרים פרטיים גרידא.
בזמנים עברו היה שכיח כי אשה שמלינה על יחס מפלה היא בסופו של דבר זו שנמצאת אשמה – נשים רבות הוגדרו כמכשפות על לא עוול בכפן ונשים שהלינו על התעללות מינית הוגדרו כאחוזות דיבוק או כחולות נפש הבודות מעשיות מליבן.
רק בעצלתיים, עם התקדמות המחקר הפסיכיאטרי, הוכרו סימפטומים מסוימים של נשים כנגזרות אורגניות של מקרים ממשיים. בעיקר במאה העשרים חל המהפך המשמעותי, בזכות ההתקדמות הרפואית ומאבקים פמיניסטיים ופוליטיים.
בשנת 1951 הוגדר חוק זכויות האשה במדינת ישראל, כשעיקריו הדגשת השוויון בין הגבר לאשה במערכת החברתית בכלל ובמערכת הזוגית בפרט. שורותיו הראשונות של החוק מציינות את התפישה לפיה העקרונות שחלים לגבי השוויון בין המינים הינם ברוח עקרונות הכרזת המדינה.
סעיפיו החשובים אוסרים על אפליות משפטיות מכל סוג כלפי נשים ומטעימים את זכות האשה להגשמה שוויונית בכל תחומי רווחתה - חינוך, עבודה, בריאות ועוד.
החוק מדגיש את זכות האשה על גופה באופן טוטאלי, כשהיא רשאית להגן על עצמה מפני אלימות מכל סוג ומסחר בגופה. הפרצה הבולטת בחוק היא ההסתייגות מלהכלילו על הגוף החברתי היהודי-דתי שזכאי לפעול כדרכו בבית דינו. |
|
|
למצער ההתייחסות במגזר החרדי לעניין ההתעללות בנשים נעה מגינוי להכחשה. עיתונים חרדיים רבים מסרבים לפרסם כתבות בנושא בטיעונים ממינים שונים, אך רבנים שונים, וניתן למצוא את דבריהם ברחבי הרשת, מסבירים באופן נחרץ כי אלימות כלשהי כלפי נשים אסורה בפירוש על פי התורה והיהדות. אלימות משוייכת לרשע ולחטא ואלימות בתוך המשפחה איננה יוצאת דופן.
רבנים אלה מדגישים כי האשה איננה שפחתו של בעלה וכל דבר צריך להיעשות בהסכמתה ומרצונה, כשאחריות שלום הבית מוטלת על שני בני הזוג. במקרה של אלימות הם ממליצים במובהק לפנות לסיוע – ייעוץ או טיפול וגם פנייה למשטרה במקרה הצורך.
בכנסת פועלת באופן קבוע הוועדה לקידום מעמד האשה, החותרת להשגת שוויון מקיף לנשים בכל תחומי החיים בישראל, למיגור אפליה והתעללות מכל סוג ומאבק באלימות ובסחר בנשים, בתיווך ועדת המשנה. זו חוקרת את היקף התופעה והאמצעים למיגורה תוך שיפורים מתמידים בחוק והטלת סנקציות.
בשנות התשעים הנושא הודחק, אולם עם פרסומו של דו"ח אמנסטי בשנת 2000 והבושה שנלוותה לישראל עם ההאשמות כלפיה, וכן האיום בסנקציות כלכליות מצד ארה"ב עם פרסום המחקר האמריקאי בעניין, הונעו הגלגלים והוקמה וועדה לענייני הסחר בבני אדם בישראל.
מטרות הוועדה הן שינוי תפיסת הנשים – לא עברייניות אלא קורבנות, והחמרת הענישה כלפי הסוחרים והסרסורים. המסגרות הארציות השותפות למאבק הן שירות המדינה, הרשויות המקומיות, צה"ל, מערכת החינוך והתנועה הקיבוצית.
בסקרים שנערכו בקרב הציבור הישראלי בשנים קודמות נחשפו תוצאות מדאיגות לפיהן גברים ונשים גם יחד מאמינים שהתעללות באשה היא בהרבה מקרים מוצדקת. לפי הסקרים שני המינים מטילים את האשמה על הנשים – מחצית מטילים את האחריות על שני בני הזוג.
שליש מצדיקים את האלימות כאשר האשה בוגדת, חלק קטן יותר הצדיקו כשהאשה עולבת בבעלה. אחרים הצדיקו בעקבות הזנחת ילדים וכאשר האשה פעלה לפי רצונותיה בלבד. שליש לא רואים באלימות עילה לפרידה וחלקם גם מאמינים שאשה יכולה להיות מאושרת גם כאשר היא מוכה.
כל מיני גופים ציבוריים מעבירים אשמה מזה לזה ביחס להיקף התופעה וטוענים כי הבעיה העיקרית היא מחסור בכוח אדם ובתקציב וכי אין מספיק עובדים סוציאליים בתחום בעיות המשפחה.
התמיכה ההתנדבותית לנשים שחוות התעללות מכל סוג בישראל היא נרחבת, ופועלת לרוב בכל שעות היממה או ברובן, וניתנת בשפות העיקריות המדוברות בישראל – עברית, ערבית, אנגלית, רוסית ואמהרית.
הרבה מן האגודות מספקות מידע בנושאים נרחבים החל מייעוצים משפחתיים וכלה במשפטיים ואף מספקות למתלוננות ולקורבנות תמיכה בכל שלבי התהליך וליווי לבתי חולים ולמשטרה. בין העמותות והאגודות הרבות אפשר לציין את - קו הסיוע לנשים מוכות של ויצ"ו; עמותות אמונה ו-קולך המספקות ייעוץ לנשים דתיות; מבוי סתום, עיקר וגרנית המסייעות בנושאי גירושין ולמסורבות גט; אגודות למען נשים פלסטיניות לסביות, ביסקסואליות ועוד, כמו אסוואת; אגודות למען אוכלוסיות עם צרכים מיוחדים כמו דלת פתוחה; שדולת הנשים בישראל, נעמ"ת; אחותי למען נשים מאוכלוסיות חלשות; אישה לאישה, קול האשה, ל.א לחימה באלימות ועוד.
תופעת ההתעללות בנשים בישראל מקורה בתפיסות חברתיות – בבורות ובנטיות אלימות הזוכות ללגיטימציה. הפתרון מצוי, לפחות בחלקו הגדול, בתחום החינוך – יש לבצע רפורמה חינוכית כוללת ובתוכה לחשוף ילדים מגיל צעיר לתכנים העוסקים במוסר משפחתי וזוגי.
יש להקציב יותר שעות לימוד המוקדשות לחינוך בנושאי אלימות וסובלנות, מין בטוח, מורכבות הפסיכולוגיה האנושית, חשיבות השלום הביתי והחברתי ומערכות יחסים רומנטיות באספקט המוסרי. כמו כן כדאי להוסיף למערכת הלימודים שיעורי הגנה עצמית המפתחים את ביטחון הילדים, בנות כבנים גם יחד, מבחינה פסיכולוגית ופיזית.
לילדים ולבוגרים צריכה להיות הבנה מקיפה של צרכי הזולת, שהרי סובלנות ואהבה זוגית תחילתם ברגשות מעין אלה כלפי המשפחה, החברים ללימודים ועצמנו אנו.